החלטה בתיק מ"ת 31549-09-11

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חטיפה לשם סחיטה או איומים, עבירה לפי סעיף 372 + סעיף 29; שוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 402(ב) + סעיף 29; חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333 + 335(א)(1) ו-(2) + סעיף 29; קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א), הכל לפי חוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום, חבר המשיב ביחד עם שניים נוספים, סרגי פרונגרץ ודניאל טייברג, לשדוד נהג מונית. החבורה הזמינה נסיעה במונית לאזור הכרמל ושם, ביערות הכרמל, שדדו את הנהג תוך שהם תוקפים אותו באלימות ומשאירים אותו קשור בזירה.

האירוע כולו אירע לפני כשנה, בתאריך 30.10.10. שני הנאשמים האחרים בפרשה זו אותרו בתוך כחודש ממועד ביצוע העבירה והוגש נגדם כתב אישום. יצוין כי שניהם שוחררו לחלופות מעצר ומשפטם טרם הסתיים (עניינם נדון במסגרת תיק מ"ת 26589-12-10). המשיב שבפני לא אותר במשך כ-10 חודשים, עד שלאחרונה הסגיר עצמו.

אין למעשה מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה, הקושרות את המשיב למיוחס לו. יצוין כי פירטתי את מכלול הראיות בתיק החקירה, לרבות ראיות שהתייחסו למשיב, אשר אז לא נתפס, במסגרת החלטה שניתנה בתיק מ"ת 26589-12-10 ביום 13.2.11. ואולם מעבר לכך, בעדויותיו מיום 4.9.11 ומיום 7.9.11 הודה למעשה המשיב במיוחס לו ותיאר את עיקרי העובדות נשוא אירוע השוד הנ"ל. די בכך כדי לבסס את תשתית הראיות כנגדו.

אין גם מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה. עבירות מסוג זה, של חטיפה וביצוע שוד באלימות, מקימות עילת מעצר של מסוכנות. על זאת יש להוסיף כי מעצם הימלטותו של המשיב לתקופה של 10 חודשים יש כדי להקים את עילת המעצר של חשש להימלטות מאימת הדין. אוסיף עוד לעניין זה, כי על פי עדותו של המשיב, התייצבותו במשטרה הייתה בעיקר לאחר שמצא עצמו במצוקה קיומית והרגיש שהוא אינו יכול עוד להסתתר. על זאת יש להוסיף כי במהלך תקופת הימלטותו הוא היה בקשר עם הנאשם טייברג, אשר שוחרר לחלופת מעצר, וקיבל ממנו מידע על התקדמות הדיונים בעניינו. יצוין כי דברים אלה עלו בעדותו מיום 7.9.11, כאשר בעדותו מיום 11.9.11, שם נחקר על הקשר בינו לבין טייברג, בחר המשיב לשמור על זכות השתיקה.

כאשר נעצר המשיב, בשים לב לחלוף הזמן מעת ביצוע העבירה ובשים לב להחלטות שניתנו בעניינם של המשיבים האחרים, הוריתי כי יוגש גם בעניינו תסקיר של שירות המבחן. שירות המבחן הגיש תסקיר, ובו ציין כי מדובר בצעיר נורמטיבי אשר שירת בתחילה ביחידה קרבית ולאחר מכן שוחרר שחרור מוקדם מצה"ל על בסיס של בעיות התנהגות. בהמשך שימש כקב"ט במוסד לביטוח לאומי ובמשרד ראש הממשלה בנצרת עילית. שירות המבחן התרשם כי מדובר בצעיר ללא עבר פלילי, אשר ככלל, תיפקד בצורה תקינה. עוד פירט שירות המבחן בתסקירו, בכל הנוגע לרקע המשפחתי, וקשר את הרקע המשפחתי לאפשרות של התדרדרות המשיב לכיוון החברה השולית. בסיכומו של התסקיר, סבר שירות המבחן כי יש מקום להורות על שחרור המשיב לחלופת מעצר בבית אביו ובת זוגו, המתגוררים בקיבוץ גניגר, תוך העמדתו בפיקוח של שירות המבחן.

מעיון בתסקיר שירות המבחן, אין כל התייחסות לתקופת עשרת החודשים שהמשיב נמלט מהמשטרה, הן בנוגע למשיב עצמו והן בנוגע למפקחים המוצעים. עניין זה הינו חסר של ממש בתסקיר, מאחר ולא ניתן במקרה זה לבחון את התאמת המשיב לשחרור והתאמת החלופה לפיקוח, בהעדר התייחסות למשך זמן זה.

עיינתי בעדותו של אביו של המשיב, אשר הוצע כמפקח ואושר על ידי שירות המבחן. האב מציין בהודעתו, כי לפני "כשנה" הגיע שוטר ואמר לו שהבן דרוש לחקירה. הוא הודיע על כך לבנו בדואר אלקטרוני, ואולם לא קיבל ממנו כל מענה. יצוין לעניין זה, כי המשיב היה בקשר בדואר אלקטרוני עם הנאשם טייברג, אשר דיווח לו על התפתחות החקירה והמשפט, ומכאן יש להניח כי גם קיבל את הודעת אביו. בהמשך מציין האב, כי היה בקשרים רופפים עם הבן, ואולם למעשה לא ידע היכן הוא נמצא. אמנם במהלך השנה הוא הגיע פעמיים לקיבוץ גניגר ואף התקשר עימו מספר פעמים, ואולם מעבר לכך לא ידע דבר. בעדותו מיום 11.9.11, עמוד 1 שורה 18, ציין האב כי " כל פעם אני שואל את ניקיטה הלכת למשטרה, היה לי גם שם וטלפון של משטרה של מגדל העמק ונתתי לניקיטה, אבל ניקיטה אמר זה בעיות שלי, אני יודע למה זה, אולי ככה אולי ככה". גם כאשר קיבל תשובה זו, לא נקט האב כל פעולה כדי לעודד את בנו לפנות למשטרה או לחלופין, להודיע למשטרה הודעה כלשהי.

כאמור, שירות המבחן לא התייחס לכל הנתונים הנ"ל, ובכך סבור אני כי התסקיר לוקה בחסר.

כשמביאים בחשבון את כל האמור לעיל, סבור אני כי בנסיבות העניין לא ניתן לתת אמון, הן במשיב עצמו והן במערך הפיקוח שהוצע. אינני מקבל את הסברי המשפחה לכך שבכל התקופה הממושכת, למעשה לא ידעו ולא עשו דבר. סבור אני כי מדובר בעצימת עיניים, כאשר היה לפחות על האב לדעת שבנו דרוש למשטרה ולנקוט פעולות המתבקשות מידיעה זו. משלא עשה כן, סבור אני כי לא ניתן לתת בו אמון כמפקח עיקרי. בהתאם גם אינני סבור כי ניתן לתת את האמון המספיק בבת זוגו ובסבתא, הגם שמוכן אני להניח כי רצונן לסייע בשיקומו של המשיב הוא רצון כן ואמיתי.

ואולם מעבר לכך, לא ניתן לתת במקרה זה אמון במשיב עצמו. המשיב ידע שהוא דרוש לחקירה, הן מהדברים שאמר לו אביו והן מהמידע שקיבל מהנאשם טייברג. במשך 10 חודשים הוא נמלט מהמשטרה, עד שהחליט להסגיר עצמו לאחר שלא היה מסוגל עוד לקיים עצמו במסתור. בנסיבות אלו לא מתקיים התנאי הבסיסי, הנדרש לשחרור נאשם אשר יש בעניינו עילת מעצר, לחלופת מעצר.

ראו לעניין זה דברים שנאמרו בפסיקתו של בית המשפט העליון:

"שאלת השחרור לחלופת מעצר תלויה, במידה מרובה, ביכולת ליתן בנאשם אמון. זו מוסקת, בין היתר, מעברו של הנאשם, מהתנהגותו של הנאשם במהלך האירועים נושא כתב האישום ולאחריהם; ומנסיבותיו הפרטניות של המקרה המובא לפתחו של בית המשפט (ראו: בש"פ 2737/10 שטרית נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 15.4.10); בש"פ 1352/07 פאחל נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 22.2.07))." [בש"פ 352/11 ארז איאסי ברי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.1.11), פסקה 13]. (ההדגשה הוספה - ר.ש.).

"בבסיסו, שחרור בערובה הוא מעין חוזה אמון בין המשוחרר לבין בית המשפט. המשוחרר מתחייב לכך שיעמוד בתנאים ובית המשפט, בהנחה שהוא נותן בו אמון- מורה על שחרורו. כל האמצעים הנוספים, יהיו אלו מפקחים בשר ודם או איזוק אלקטרוני, אינם אלא חישוקים שנועדו להבטיח את קיומו של החוזה, אולם אינם יכולים להוות את בסיסו" [ בבש"פ 9854/06 עאטיאס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.12.06), פסקה 16].

בהביאי בחשבון כל אלו, סבור אני כי במקרה שבפני לא ניתן לתת אמון במשיב עצמו, ולמרבה הצער גם מתקשה אני לתת אמון במפקחים, וזאת בשים לב לכל האמור לעיל.

אשר על כן, אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים .

ניתנה היום, י"ג תשרי תשע"ב, 11 אוקטובר 2011, במעמד הצדדים ובאי כוחם.